Prof. Gad Yair's Blog



קרמפוס וניקולאס: על פיצול הנפש הגרמנית
Bookmark and Share

לפני שנתיים, לכבוד חג המולד, כתבתי מעט על משמעותו הפאגאנית של עץ האשוח, וציינתי כי הוא מסמל שתי פנים בתרבות הגרמנית, לאמור את החיצוי הדרמטי שבין ממלכת אור לבין ממלכת השטן, כמו גם את הבקשה להיגאל ממנו. כבר אז ציינתי כי חיצוי זה מסמל את החיצוי בלב הגרמני – בין הנצרות לבין הפגאניות, בין רומא הקתולית לבין השורשיות הגרמנית השבטית. והנה, בתום שיעור השבוע שלחה לי סטודנטית אוסטרית קישור למיתוס נוסף הקשור לחג – בכדי להסביר לי כי לדיאלקטיקה הגרמנית יש פנים נוספות בחג המולד: חיצוי בין ניקולאס הקדוש (מקבילו של סנטה קלאוס ומתנותיו) לבין קרמפוס, דמות שטנית ומפחידה, שבאה לאסוף את הילדים חסרי המשמעת ולהענישם.

כדי להסביר לי במה מדובר שלחה לי הסטודנטית קישור לראיון טלוויזיוני עם השחקן האוסטרי כריסטוף וואלץ, שזכה באוסקר בממזרים חסרי כבוד. אולי תזכרו אותו מן החקירה המרתקת שהוא עורך לאיכר צרפתי, שביציאה ממנו הוא צועק ליהודייה שנמלטה מן הטבח של משפחתה את משפט הסיום האלמותי "אורוואה שושנה". ההסבר של וואלץ על קרמפוס ומסורת החג באוסטריה שווה צפייה. וואלץ מספר כי ב-6 בדצמבר, ולאחר "תדלוק" ראוי, מתלבשים צעירים במלבושיו של קרמפוס, השטן שמלווה את ניקולאס הקדוש, ודוהרים במורד הכפר ומאיימים על ילדים ונשים שהם באו לאסוף את הבלתי צייתנים ואת הרעים. על-פי המסורת, קרמפוס נושא עליו שק, כדי שיוכל להכניס אל תוכו את הילדים הרעים, אותם יטביע אחר כך בנחל או ישליכם למות ביער השחור. פירוט נוסף על מסורת קרמפוס בגרמניה מופיע בכתבה של הנשיונל גיאגראפיק. מסתבר כי מסורת זו – למרות ניסיונות נוצריים להדחיקה – עודה פועמת באזורי האלפים, במיוחד בדרום גרמניה ובאוסטריה. אבל מסתבר כי אפילו בארה"ב חוגגים את החג הזה. עבור מלומדים יש הסבר מפורט ומעניין ב- ויקיפדיה. יש על קרמפוס ספרים ומשחקי קלפים ודמותו מוכרת לכל. באחת מנסיעותיי לפראג נתקלתי בחבורה ההזויה הזו רצה במורד רחוב נרודובה – ואז לא הבנתי במה מדובר ועד כמה זה קשור לפיענוח התרבות שאני שוקד עליו.

אז זאת לדעת: המסורת של קרמפוס מציגה לפנינו מופע נוסף של הפיצול הכרוני בתרבות הגרמנית. ניקולאס הקדוש מופיע לצד האחר המוחלט שלו, קרמפוס השד השטני. בעוד הראשון, לבוש לבן, נושא עליו מתנות לילדים הטובים, השני, לבוש מסכה שטנית, קרני עז מעוקלות ולשון ארוכה, מגיע על-מנת לחטוף ולחסל את הרעים. ערב חג ניקולאס הקדוש, כולם התרגשות וציפייה, מניחים ילדים גרמנים בפתח ביתם מגף חגיגי ריק – מצפים בכיליון עיניים למצוא מה יונח במגפם בבוקר: מתנות של ניקולאס או שוט הלקאה של קרמפוס.

הסיפור על קרמפוס וניקולאס מציג לפנינו שוב את הפיצול בין הכנסייה הטובה והמגוננת לבין כוחות האופל; אך שוב מופיעה איתו – כמו באגדות האחים גריםהפדגוגיה השחורה, המתבטאת באיום תמידי כנגד אי-צייתנות וחוסר אמונה. דמו בנפשכם את הילדים הרכים, המצפים להכרעת הדין הפוסקת אם טובים הם או רעים; ודמיינו ערבים ארוכים של התכוננות למלקות הצפויות עם ביקורו של קרמפוס; וצאו ולימדו איזו נפש מתפתחת מן הציפייה הזו ומאחריתה המקרומפסת. כפי שכתבתי כבר לפני שנתייםוכפי שאני מפרט בספרי העומל להיוולד בקרוב (אהבה זה לא פרקטישהמבט הישראלי על גרמניה, מרץ 2015) – פיצול תרבותי זה בין שני מומנטים תרבותיים סופו שהוא מכונן נפש גרמנית, המכילה את אותו פיצול דרמטי ומקיימת בין שני צידי הנפש דיאלקטיקה מיוחדת. את הפיצול בין ניקולאס לקרמפוס רואים בפיצולים כרוניים נוספים: בין פאוסט לבין מפיסטו, בין הסופר-אגו לבין האיד. זהו פיצול גרמני כרוני, ויש מי שחושבים שהוא מסביר את הפיצול בגרמניה בין הפילוסופים והמשוררים לבין ההיטלרים. אבל מה שניקולאס וקרמפוס מלמדיםזה שאותו אדם (גרמני) הוא גם וגם, לאמור גם מלאך משורר וגם שטן נאצי. בסופו של יום, הנפש הגרמנית מאפשרת לאדם להיות פילוסוף מדהים ונאצי נאמן (ע"ע מרטין היידגר); להגיד אני קאנטיאני וג'נטלמן ולשלוח מיליונים להשמדתם. כי ניקולאס וקרמפוס הם שני הגילומים של הלא מודע התרבותי בגרמניה, החיים זה לצד זה בדיאלקטיקה הסגולית רק להם.

ועל מקס ומוריץ, סיפור אמיתי, שמעתם?

Leave a comment: